אני עובדת בבנק 12 שנים. התחלתי את תהליך האימון כאשר הייתי כארבעה חודשים מנהלת סניף. זהו תפקיד ניהול סניף הראשון שלי.

סניף זה הינו ההיפך הגמור מסניף ראשי בו צמחתי מכל הבחינות.

למרות שהתפקיד היווה קידום עבורי מבחינת הסטאטוס שלי בבנק, וכן מבחינת הדרג הניהולי שלי, עדיין הרגשתי שהלכתי אחורה שנות דור. לא הייתי בטוחה שעשיתי את הצעד הנכון, לא הרגשתי שייכת ומתפקדת כראוי, לא הצלחתי להרים את ביצועי הסניף לרמות ההצלחה המצופות ממני ולא היה לי מושג איך עושים את זה. הרגשתי שהתפקיד גוזל ממני הרבה מאוד אנרגיות וזמן איכות עם בני משפחתי והדבר הגיע אף להרהורי עזיבה את המערכת.

התהליך

קשה מאוד לתאר את התהליך למי שלא חווה אותו איתנו. בפגישות שלי עם שושי עלו הרבה נושאים מקצועיים ואישיים שדורשים ממני התמודדות וביקורת – קודם כל עצמית ופנימית, וכן גם עבודה חיצונית מול מורשת החתימה שלי בסניף, שאר העובדים וכן בני ביתי.

קיבלתי משושי את הכלים – בעדינות מדהימה וסבלנות אין קץ. הרבה מהמפגשים היו מלווים בקושי מאוד גדול שלי – מכיוון שהמקום של כישלון היה חדש לי.

שושי פשוט "איפסה אותי", העבירה מול עיניי את האיכויות שלי כאדם וכמנהל, נתנה לי את הכלים להתמודד עם הקשיים בסניף ובבית שהובילו אותי לקושי האישי.

אין ספק שבשלב שבו "חזרתי לעצמי" והפסקתי להסתכל על הדברים הרעים – שרובם לא היו תלויים בי – והתחלתי להסתכל על הדברים הטובים, על השיפור בביצועים שהעבודה שלי הביאה את הסניף, הרגשתי שיש לי את הכלים להמשיך להתמודד לבד עם העבודה והקשיים.

הסיטואציה שבה התחלתי את התהליך היתה משבר קשה מאוד – הגשמתי את החלום שלי – הגעתי להיות מנהלת סניף – ועם הגשמת החלום – בא שברו. הייתי בהלם וכל הזמן אמרתי לעצמי – זהו, זה היה החלום שלך? אין לך דברים יותר טובים לעשות ולחלום?

בנקודת הזמן הזו ביצועי הסניף היו נמוכים מאוד, הציון הקובע את ביצועי היחידה עמד על 59% לתקופה של סוף יוני 2006. כל חודש, כתהליך מתמשך ובקשר ישיר להתקדמות העבודה שלנו באימון האישי, הלך הציון והשתפר, כאשר את סוף השנה סיים הסניף בציון של 119%. מה שאומר שבמחצית השניה של השנה עמדו הביצועים של הסניף בכ- 200% ביחס לתקופה.

גם אני וגם העובדים שלי יודעים שלשושי היה חלק בתהליך הזה.

יש רגעים בחיים שאי אפשר לסכם, ומקומות שאליהם מגיעים שעליהם אי אפשר להודות מספיק – וזה המקום שבו אני מרגישה עכשיו.

למרות שהתהליך הסתיים, אני יודעת ששושי תהיה תמיד האדם שהוציא אותי מה"גרמלינים" שלי, לימד אותי לזהות אותם ולנפץ אותם אחד אחרי השני, והחזיר אותי לעצמי. ועל כך –לעולם אין מספיק מילים להודות.